עיטורים

סא"ל עמיחי אבן

גדוד 195

הקול מעברו השני של קו הטלפון היה צונן, אם כי אדיב מאוד: "לא תודה. כן, אני מבין,
אבל אינני מעוניין. בסך הכל מילאתי תפקיד. לחמתי כמו כולם ואינני חסיד נלהב של הילולות ופסטיבלים. זה לא בשבילי. אז אולי תלכו לראיין מישהו אחר?"
אולי מפני שקשה לסא"ל (מיל') עמי אבן בן ה-27, יליד חיפה ובוגר ה"ריאלי", לשחזר בפרטי פרטים שורה של קרבות עזים עם הקומנדו הסורי מעין זחלתא, עד בואכה כביש ביירות דמשק דווקא עכשיו, בעיצומו של פסק זמן שנטל לעצמו מן הצבא. ואולי מפני שסא"ל עמי, מג"ד שריון במלחמת "שלום הגליל", שגדרדר הוביל בראש העוצבה שכבשה את עין זחלתא, אינו יכול לשלוף מעשה ראווה הירואי. שכן, הוא לא קנה את עולמו בשעה אחת. גם לא ביום אחד.

צל"ש אלוף הפיקוד הצפון ניתן לעמי אבן על ימים רבים של עמידה איתנה כמפקד גדוד מצטיין, על פיקוד נבון, על שיקול-דעת, על קורי רוח ועל ביצוע מעולה לאורך כל אותה דרך ארוכה בה צעד עם כוחותיו, כתף אל כתף עם הקומנדו הסורי, שאותו כינה באחת ההזדמנויות: "חיילים מצויינים, אמיצים ומאומנים היטב שלא בורחים, אלא נלחמים…".
עמי: "העוצבה חזרה ללבנון דרך מטולה. הגדוד שלי נבחר להיות הגדוד המוביל. במשך היומיים הראשונים ללחימה התקדמנו ללא בעיות של ממש. טבילת האש הרצינית חיכתה לנו בבוקר היום השלישי, על גשר צר, ביציאה מן הכפר עין זחלתא לכיוון צפון. נקלענו למארב של גדודי קומנדו ושריון סוריים, שיילכו איתנו מכאן והלאה כתף אל כתף.

סאגרים' נורו פתאום מכל הכיוונים. הטנק הראשון ובו הסגן-מ"פ – נפגע. שני פצועים הצליחו להיחלץ ממנו, אבל לא ידעתי את גורלם של שניים אחרים. הייתי חייב לחלצם. חושב איך לעשות זאת – התהפך טנק מ"מ שהיה השני בשיירה. הטנק השלישי ובר אלי זזון, מט"ק צעיר שזכה לצל"ש משלו, המשיך לנוע על הגשר, בנסיון לעשות משהו. תוך כדי תימרונים, הוא הצליח להשמיד לא פחות מארבעה טנקים סוריים ונגמ"ש אחד. אלא שהנפגעים שלנו נותרו עדיין במקומם. הוריתי להיחלץ מייד לאחור. לא שכחתי לרגע שלמפקד, דורשים ממני קודם כל לצאת מכל היתקלות עם מינימום נפגעים". למחרת היום, ב־400 לפנות בוקר, פנה עמי אל קבוצת נח"לאים ושאל אם יוכלו לחלץ את הטנק הראשון בשיירה, שנפגע אתמול. שני פצועים הצליחו להיחלץ ממנו אמש ןלנוע לעבר כוחותינו בלי להפגע פגיעות נוספות, אך קיים חשש כבד לגורלם של השניים האחרים שנותרו בו. הנח"לאים הנהנו ויצאו לדרך ארוכה, שסופה כשלון: נסיון נועז נוסף להסתנן בעד מטר האש, לזנק לטנק ולחלץ את הנותרים בו נכשל ועלה לגדוד המוביל בארבעה קורבנות נוספים. עמי: "מובן שלאחר מעשה, מציקות כל מיני שאלות כמו: למה שלחתי עוד אנשים לההרג'… אבל אלו שאלות ששואלים תמיד לאחר מעשה. איך יכולנו להחליט באותו רגע, שאנחנו משאירים את הנפגעים במקומם?"
בתום שלושה נסיונות כושלים, לחצו חיילי הנח"ל לחלץ את אנשיהם, אך המח"ט, אל"מ ד', החליט החלטה קשה: "חשוב יותר לחסוך בחיי אדם, מאשר להסתכן בחילוץ המתים. הפעם תלך החטיבה 'על בטוח'."

גוף עמוק של כ-3 שעות אל הגבעות החולשות על הכפר וסיוע של חיל האוויר וארטילריה, הניבו את התוצאות המקוות. הטנקים הישראליים צלפו ברק"ם הסורי שהחל לבעור באבוקות. חיילי החי"ר סרקו את הכפר ולחמו בקומנדו הסורי פנים אל פנים. לאחר שעות אחדות של לחימה עזה, נפלה עין־זחלתא.

גדוד שריון שלם עלה בלהבות. עשרות רבות של לוחמי קומנדר סוריים נמלטו בבהלה לכל עבר. וכל אותה עת ירד המג"ד חליפות מן הטנק, מכשיר הקשר בידיו וניהל את כוחותיו תוך הליכה רגלית של חייל חי"ר..
עמי: "אם היה משהו יפה בכל המלחמה האכזרית הזו, הרי זה שיתוף הפעולה בין החי"ר לשריון. אנחנו, אנשי השריון, לחמנו לצידם רגלית, משום שלא לכל מקום מגיעים הטנקים. זמן ממושך אחר כך עוד סבלנו מהתכווצויות שרירים". ביום השישי ללחימה נמצאה עין זחלתא בידי העוצבה. הגדוד של עמי כמעט שלא התפנה לספור את אבידותיך. הוטל עליו להמשיך אל המטרה: כביש ביירות דמשק. המשכנו להתקדם ולהילחם בכוחות קומנדו סוריים נוספים, שליוו אותנו בהתמדה עד לרגע בו הוכרזה הפסקת האש הראשונה. שבוע לאחר מכן, כשניתן האות, חידשנו את הלחימה. אך בתחילת השבוע השלישי ללחימה – הכל כבר פעל אחרת.

המשכנו להוביל, כשהסורים לצידנו כל העת, אבל הקפדנו להשתמש במסך כבד של ארטילריה. למרות שלחמנו הרבה במרוצת הימים הבאים, לא היו לנו כל נפגעים". בשבוע השלישי ללחימה, ביום חמישי בשבוע, היו חיילי הגדוד של עמי הראשונים להגיע אל היעד: כביש ביירות דמשק. ושם, זמן קצר לאחר הגיעם, רשמן לזכותם הישג נוסף: "עברנו ליד איזו טירה ענקית מוקפת חומה", נזכר עמי אבן, "ופתאום עברה בי מחשבה שזו בטח עמדה טובה, שיכולים להציק לנו ממנה. עצרנו את ההתקדמות מייד שלחתי כוח, לא לפני שביקשתי קודם מאחד הטנקים שלנו שישלח פגז לעבר החומה, כדי לעשות בה חור שדרכו אפשר יהיה להיכנס פנימה".

הכוח הישראלי אכן נכנס, וגילה לתדהמתו שהטירה אינה אלא מיפקדה סורית מרכזית, שחלשה על גיזרת הציר ביירות דמשק. החוש השישי של המג"ד פעל כהלכה… עמי: "עשרות הסורים המתינו לנו בפנים וקיבלו אותנו בלי כל התנגדות. מחזה מגוחך היה לראות אותם יוצאים בזה אחרי זה ובראשם מפקדם, בדרגת אלוף-משנה, דרך החור שהטנק שלנו פער בחומה…" את המשך מעללליו של הגדוד מתאר המג"ד בקיצור הכי נמרץ: "גם במצור על ההיפודרום עשינו עבודה קשה", ואינו מפרט. ומה אחר־כך? "אחר כך זהו. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם חזית אחרת: ללקק את הפצעים. לבקר משפחות. הגיע מועד הסיכומים. מועד שבו אתה משחזר הכל ואומר לחייליך שהם היו מאה אחוז. חיילים למופת. ולא לשם הנימוס. זו האמת". וגם בפורומים אחרים ישבו אותה עת, ערכו חשבונות כפ וסיכמו סיכומים. רשם קבעו פה אחד, שעמי עמד גם הוא בכל הקריטריונים של חייל למופת. אפילו למעלה מזה.