עיטורים

עיטורים ללוחמי החטיבה

עיטורים

המופת וההערכה ללוחמים המיוחדים שבינינו. 

לאלה מאיתנו שהצטיינו במעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש. לאלה מאיתנו שעשו מעשה של אומץ לב יוצא דופן, סיכון עצמי תוך כדי לחימה,לאלה מאיתנו שפעלו להצלת חיי אדם או הצלחת משימה חיונית למרות סכנה ממשית. לאלה מאיתנו שדבקו בעת צרה בערכי רעות ואחווה והם מהווים מודל לחיקוי עבור כולנו, וזכאים להערכה רבה.

סרן אייל גור-אריה

גדוד 430

המשימה היתה תפישת עמדות החולשות על כביש ביירות דמשק, תוך ניהול קרנות קשים עם כוחות שריון וקומנדו סוריים. סרן אייל גור-אריה, 22 פלוס, מ"פ בחטיבת שריון נע במסגרת חטיבתו בגיזרה המרכזית
לכיוון עין זחלתא שבהרי השוף, זהו איזור קיט טיפוסי, שופע יערות ומיבתרים ציוריים, נוף מופלא המשובץ כפרים קסומים, אוויר צלול ושקט מרגיע. רק הסוריאליזם המזרחי תיכוני על מלחמת העדות הלבנוניות, מזימות הסורים וחרושת הטירור הפלשתינאי הטביעו בו מיפלצות פלדה, קולות תותחים, נהמות מטוסים ומוות כשיגרה בלתי נמנעת.

סיפר אייל גור-אריה: "ימים אחדים לפי המלחמה סיימתי תפקיד של קצין הדרכה בקורס מפקדי טנקים וקיבלתי פיקוד על פלוגה מיבצעית. העימות הראשוני הקשה עם אש וכוחות שריון היה בעין זחלתא. על השריון הסורי התגברנו, אבל אחד הגדודים בחטיבה נקלע למארב של אנשי קומנדו סוריים. הגדוד שלנו התבצר בעמדות, תוך תקיפת השריון הסורי. עם ביצוע המשימה, הצלחנו לסייע לגדוד להיחלץ מהמארב. היו כמה הרוגים ופצועים ובמשך הלילה התאוששנו. החטיבה התארגנה מחדש ובחסות החשיכה הצלחנו לבצע איגוף ולנוע קדימה". אולם, יום הלחימה הקשה ביותר שעבר על אייל וגדודו היה הקרב על המסולעת. הצעיר הרך והשברירי למראה הוכיח כושר מנהיגות, יכולת פיקוד גבוהה ואומץ לב שנטע בטחון המסךלעת כפי שמכונה המקום בו אירע הקרב הגורלי ששבר את התנגדות הסורים.

הוא הר מבוצר היטב על-ידי טרסות ועמדות, צפונית לעין זחלתא. בשיפולו התחתון עובר כביש משובש ךצר מאוד, ללא מעקפים ויכולת תנועת תימרוך של רכב כבד ושריון. פלוגתו של אייל הובילה את חטיבת השריון אל המסולעת, כשבראש נע הטנק של הסמג"ד במבואות המסולעת החל כוח השריון לנוע בטור עורפי לעברך של ציר בודד – כביש צר ומשובש שאין אפשרות לנוע בצדדיו.

היה זה, לדברי אייל, המוצא היחיד כדי להתקדם. התקפות קומנדו סוריים זינבו ללא הרף בכוח השריון, שבמהלכן נפגע סגנו של אייל. רק כשהגיע טור השריון אל הכביש, הצר, כשהוא עובר את מחצית הדרך, הסתבר כי נפל לתוך מארב של קומנדר סורר שהמתין לו בשקיקה. נזכר אייל: "באותם רגעים הבנתי שזה היה מארב מתוכנן היטב. הם ישבו כ־30 מטר משולי הכביש, מצויידים בטילי סאגר ואר־ פי-ג'י וציפו לנו בדריכות. כשהגענו, הם החלו לדפוק את הכוח שלנו.

זיהינו אותם תוך כדי תנועה איטית וכבדה על הכביש הצר. ברשת הקשר שמעתי שהסמגיד בטנק המוביל נפגע קשה מאר-פי-ג'י, ראיתי ממש איך בגדיו עולים בלהבות. שמעתי שהטען נהרג והתותחן נפצע. נהג הטנק המוביל המשיך לנוע, מבלי לדעת מה מתרחש בטנק שלו. דיווחתי לו מיד שעליו לעצור ולקחתי אינסטינקטיבית פיקוד על הגדוד שנתקע במיצר. הבנתי כי מזימת אנשי הקומנדו לדפוק את הטנק הראשון והאחרון בטור וללכוד אותנו בתנועת מלקחיים בכביש הצר, שבו אין אפשרות לזוז ולתמרן". סרך אייל דיווח ברשת למח"ט על המתרחש וקיבל ממנו אישור לקחת פיקוד לחץ את הכוח ולנוע הלאה. בדרך נס ממש עצר נהג הטנק המוביל את הטנק במקום היחיד בכביש שהיה בו מעקף מצומצם. בסיועו של אייל ירד הנהג למעקף והכוח, בפיקודו של אייל, החל לנוע ולהסתער, כשהוא מצליח להתחמק מהמארב ולצאת להתקפה על המסולעת. תוך שעה בלבד כבש הגדוד בפיקודו של סרן אייל גור-אריה את המסולעת, כשהוא שובר את התנגדות הכוח הסורי, מניס את אנשי הקומנדו וצוות סוללות התותחים שאיישו את המסולעת. עם הכיבוש, התארגן הגדוד לשהייה במקום, תוך התבצרות ומילוי המשימות שהוטלו עליו. למחרת מונה קצין האג"ם החטיבתי למג"ד.

על כך זכה סרך אייל גור אריה בציון לשבח של אלוף הפיקוד, המדגיש את תושייתו הרבה ואומץ לבו של המפקד הצעיר וחסר הנסיון. מסביר אייל: "העובדה שהטנק המוביל של הסמג"ד נעצר ממש במעקף היחיד, איפשרעה לכל הטור העורפי לנוע, להגיע ליעד ולהיחלץ מהמארב. חשיבות המסולעת היתה כנקודה אסטרטגית לשליטה על כביד ביירות דמשק, מאחר שהיא חולשת על כל הצירים המוליכים לכביש זה."
בהמשכה של המלחמה נפצע אייל בחזהו מרסיסי פגז, כאשר חיפה על כיבוש המוזיאון בביירות. מספר אייל: "התמקמתי בהיפודרום עם כמה טנקים והטנק שלי חטף הפגזת מרגמות כבדה. הפציעה לא היתה מי יודע מה. שכבתי שבוע ימים בתל השומר.

כשהרופאים מחטטים לי בחזה ושולים רסיסים עד שנמאס להם ולי. חזרתי לגדוד והמשכתי לתפקד כרגיל". ובחיוך קל הוא מוסיף: "מהמלחמה נשארו לי בחזה כמה רסיסים למזכרת והצל"ש של אלוף הפיקוד".

סא"ל עמיחי אבן

גדוד 195

הקול מעברו השני של קו הטלפון היה צונן, אם כי אדיב מאוד: "לא תודה. כן, אני מבין,
אבל אינני מעוניין. בסך הכל מילאתי תפקיד. לחמתי כמו כולם ואינני חסיד נלהב של הילולות ופסטיבלים. זה לא בשבילי. אז אולי תלכו לראיין מישהו אחר?"
אולי מפני שקשה לסא"ל (מיל') עמי אבן בן ה-27, יליד חיפה ובוגר ה"ריאלי", לשחזר בפרטי פרטים שורה של קרבות עזים עם הקומנדו הסורי מעין זחלתא, עד בואכה כביש ביירות דמשק דווקא עכשיו, בעיצומו של פסק זמן שנטל לעצמו מן הצבא. ואולי מפני שסא"ל עמי, מג"ד שריון במלחמת "שלום הגליל", שגדרדר הוביל בראש העוצבה שכבשה את עין זחלתא, אינו יכול לשלוף מעשה ראווה הירואי. שכן, הוא לא קנה את עולמו בשעה אחת. גם לא ביום אחד.

צל"ש אלוף הפיקוד הצפון ניתן לעמי אבן על ימים רבים של עמידה איתנה כמפקד גדוד מצטיין, על פיקוד נבון, על שיקול-דעת, על קורי רוח ועל ביצוע מעולה לאורך כל אותה דרך ארוכה בה צעד עם כוחותיו, כתף אל כתף עם הקומנדו הסורי, שאותו כינה באחת ההזדמנויות: "חיילים מצויינים, אמיצים ומאומנים היטב שלא בורחים, אלא נלחמים…".
עמי: "העוצבה חזרה ללבנון דרך מטולה. הגדוד שלי נבחר להיות הגדוד המוביל. במשך היומיים הראשונים ללחימה התקדמנו ללא בעיות של ממש. טבילת האש הרצינית חיכתה לנו בבוקר היום השלישי, על גשר צר, ביציאה מן הכפר עין זחלתא לכיוון צפון. נקלענו למארב של גדודי קומנדו ושריון סוריים, שיילכו איתנו מכאן והלאה כתף אל כתף.

סאגרים' נורו פתאום מכל הכיוונים. הטנק הראשון ובו הסגן-מ"פ – נפגע. שני פצועים הצליחו להיחלץ ממנו, אבל לא ידעתי את גורלם של שניים אחרים. הייתי חייב לחלצם. חושב איך לעשות זאת – התהפך טנק מ"מ שהיה השני בשיירה. הטנק השלישי ובר אלי זזון, מט"ק צעיר שזכה לצל"ש משלו, המשיך לנוע על הגשר, בנסיון לעשות משהו. תוך כדי תימרונים, הוא הצליח להשמיד לא פחות מארבעה טנקים סוריים ונגמ"ש אחד. אלא שהנפגעים שלנו נותרו עדיין במקומם. הוריתי להיחלץ מייד לאחור. לא שכחתי לרגע שלמפקד, דורשים ממני קודם כל לצאת מכל היתקלות עם מינימום נפגעים". למחרת היום, ב־400 לפנות בוקר, פנה עמי אל קבוצת נח"לאים ושאל אם יוכלו לחלץ את הטנק הראשון בשיירה, שנפגע אתמול. שני פצועים הצליחו להיחלץ ממנו אמש ןלנוע לעבר כוחותינו בלי להפגע פגיעות נוספות, אך קיים חשש כבד לגורלם של השניים האחרים שנותרו בו. הנח"לאים הנהנו ויצאו לדרך ארוכה, שסופה כשלון: נסיון נועז נוסף להסתנן בעד מטר האש, לזנק לטנק ולחלץ את הנותרים בו נכשל ועלה לגדוד המוביל בארבעה קורבנות נוספים. עמי: "מובן שלאחר מעשה, מציקות כל מיני שאלות כמו: למה שלחתי עוד אנשים לההרג'… אבל אלו שאלות ששואלים תמיד לאחר מעשה. איך יכולנו להחליט באותו רגע, שאנחנו משאירים את הנפגעים במקומם?"
בתום שלושה נסיונות כושלים, לחצו חיילי הנח"ל לחלץ את אנשיהם, אך המח"ט, אל"מ ד', החליט החלטה קשה: "חשוב יותר לחסוך בחיי אדם, מאשר להסתכן בחילוץ המתים. הפעם תלך החטיבה 'על בטוח'."

גוף עמוק של כ-3 שעות אל הגבעות החולשות על הכפר וסיוע של חיל האוויר וארטילריה, הניבו את התוצאות המקוות. הטנקים הישראליים צלפו ברק"ם הסורי שהחל לבעור באבוקות. חיילי החי"ר סרקו את הכפר ולחמו בקומנדו הסורי פנים אל פנים. לאחר שעות אחדות של לחימה עזה, נפלה עין־זחלתא.

גדוד שריון שלם עלה בלהבות. עשרות רבות של לוחמי קומנדר סוריים נמלטו בבהלה לכל עבר. וכל אותה עת ירד המג"ד חליפות מן הטנק, מכשיר הקשר בידיו וניהל את כוחותיו תוך הליכה רגלית של חייל חי"ר..
עמי: "אם היה משהו יפה בכל המלחמה האכזרית הזו, הרי זה שיתוף הפעולה בין החי"ר לשריון. אנחנו, אנשי השריון, לחמנו לצידם רגלית, משום שלא לכל מקום מגיעים הטנקים. זמן ממושך אחר כך עוד סבלנו מהתכווצויות שרירים". ביום השישי ללחימה נמצאה עין זחלתא בידי העוצבה. הגדוד של עמי כמעט שלא התפנה לספור את אבידותיך. הוטל עליו להמשיך אל המטרה: כביש ביירות דמשק. המשכנו להתקדם ולהילחם בכוחות קומנדו סוריים נוספים, שליוו אותנו בהתמדה עד לרגע בו הוכרזה הפסקת האש הראשונה. שבוע לאחר מכן, כשניתן האות, חידשנו את הלחימה. אך בתחילת השבוע השלישי ללחימה – הכל כבר פעל אחרת.

המשכנו להוביל, כשהסורים לצידנו כל העת, אבל הקפדנו להשתמש במסך כבד של ארטילריה. למרות שלחמנו הרבה במרוצת הימים הבאים, לא היו לנו כל נפגעים". בשבוע השלישי ללחימה, ביום חמישי בשבוע, היו חיילי הגדוד של עמי הראשונים להגיע אל היעד: כביש ביירות דמשק. ושם, זמן קצר לאחר הגיעם, רשמן לזכותם הישג נוסף: "עברנו ליד איזו טירה ענקית מוקפת חומה", נזכר עמי אבן, "ופתאום עברה בי מחשבה שזו בטח עמדה טובה, שיכולים להציק לנו ממנה. עצרנו את ההתקדמות מייד שלחתי כוח, לא לפני שביקשתי קודם מאחד הטנקים שלנו שישלח פגז לעבר החומה, כדי לעשות בה חור שדרכו אפשר יהיה להיכנס פנימה".

הכוח הישראלי אכן נכנס, וגילה לתדהמתו שהטירה אינה אלא מיפקדה סורית מרכזית, שחלשה על גיזרת הציר ביירות דמשק. החוש השישי של המג"ד פעל כהלכה… עמי: "עשרות הסורים המתינו לנו בפנים וקיבלו אותנו בלי כל התנגדות. מחזה מגוחך היה לראות אותם יוצאים בזה אחרי זה ובראשם מפקדם, בדרגת אלוף-משנה, דרך החור שהטנק שלנו פער בחומה…" את המשך מעללליו של הגדוד מתאר המג"ד בקיצור הכי נמרץ: "גם במצור על ההיפודרום עשינו עבודה קשה", ואינו מפרט. ומה אחר־כך? "אחר כך זהו. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם חזית אחרת: ללקק את הפצעים. לבקר משפחות. הגיע מועד הסיכומים. מועד שבו אתה משחזר הכל ואומר לחייליך שהם היו מאה אחוז. חיילים למופת. ולא לשם הנימוס. זו האמת". וגם בפורומים אחרים ישבו אותה עת, ערכו חשבונות כפ וסיכמו סיכומים. רשם קבעו פה אחד, שעמי עמד גם הוא בכל הקריטריונים של חייל למופת. אפילו למעלה מזה.

סרן ד"ר ארתור פולק

גדוד נח"ל 932

סרן ד"ר ארתור פולק שימש רופא גדודי בגדוד נח"ל 932 במהלך מלחמת "שלום הגליל". הוא טיפל בפצועים רבים, בתנאים קשים ותחת אש אויב. אירגן את עבודת התאג"ד במסירות וביעילות. במעשיו אלה גילה אומץ לב, קור רוח, מסירות ודבקות במשימה, אשר תרמו להצלת חיי לוחמים רבים. אמיר דרורי, אלוף אלוף פיקוד הצפון ניסן תשמ"ג אפריל 1983

סמל יגאל דהאן 

גדוד נח"ל 932

סיפור המעשה: ב-9 יוני 1982, בהיותו לוחם בחטיבת הנח"ל, במהלך הקרב כנגד הכוחות הסוריים באזור עין-זחלתא שבגזרה המרכזית בלבנון, נפגע טנק סמ"פ. יגאל הוביל בריצה כח חילוץ אל הטנק הפגוע, תחת אש תופת, גילה בו פצוע וביקש עזרה בפינויו. באותו רגע ספג הטנק פגיעה נוספת ,אשר ממנה נהרג יגאל. במעשהו הוכיח יגאל מסירות אומץ – לב ורעות, בידיעה ברורה שהוא מסכן את חייו. על מעשה זה הוענק לו ציון לשבח. משה (בוגי) יעלון, אלוף, אלוף פיקוד המרכז, תמוז תש"ס, 1 ביולי 2000.

סמ"ר אלי זזון 

גדוד 195

'מבצע זזי' – כך כינו ביחידה את הקרב שניהל, כמעט לבדו, סמל ראשון אלי זזון ואשר במהלכו השמיד "זזי" חמישה טנקים סורים.
היום, חמישה חודשים לאחר שפשט את המדים, מספר אלי זזךך את סיפור הקרב בעין" זחלתא: "זה היה באחת בלילה. הטנק שלי נסע אחרי טנק המ"מ. ליד הגשר, בעין זחלתא, נתקל טנק המ"מ בטנקים סוריים. הוא ירה על הטנק הראשון ומיד נסענו אחורה, לתפוס עמדות. בנסיעה לאחור, התדרדר טנק המ"מ לוואדי. נשארתי לבדי. הודעתי בקשר למ"פ מיחידה אחרת, שנתקלנו ואני מתקרב לטנקים הסוריים שבגשר. ירדתי לכיוון הגשר. ראיתי טנק והשמדתי אותו. נסוגותי מעט ואז נתקלתי בטנק נוסף. יריתי גם עליו והשמדתי גם אותו. התחלתי לעלות לכיוון עין זחלתא. ליד אחד הבתים היתה עמדה של טנקים סוריים. היו שם שני טנקים ונגמ"ש במרחק 400 מ' מהטנק שלי ירינו עליהם
וחיסלנו גם אותם".

אותו זמן התקדם המ"פ, שעימו עמד אלי בקשר, לעבר המקום שבו נתקל טנק המ"מ בטנקים הסוריים. הוא זיהה בחושך טנקים דולקים ונחלץ לאחור. בזמן ההחלצות, נתקע אחד הטנקים של הפלוגה ולא יכול לנוע, אלי זזון, שסיים בינתיים את מלאכת השמדת הטנקים בעמדה שליד הבית, ירד בלווית נגמ"ש לעזרת הטנק שנתקע וחילץ את אנשי הצוות. "על אף החשיכה התקרבתי עם הטנק קרוב קרוב לטנק התקוע ואמרתי להם שיעלו על הטנק שלנו".
אלי ניסה ליצור קשר עם המ"מ. הטען ענה בקשר, שהמ"מ הלך לאיבוד. נזכר אלי זזון: "אמרתי לטען שיעלה עם אנשי צוות הטנק לכביש ויסמן לי את מיקומם בפנס מהבהב.

הם עשו את זה ואז אספנו אותם והעלינו אותם על הנגמ"ש. מאוחר יותר התברר לנו שהמ"מ
נהרג" את מה שקרה אחרי הקרב איננו זוכר. "מה שבטוח", הוא אומר, "שיצאנו מהר מהאזור. בבוקר כבר הצטרפנו לגדוד. אני לא זוכר איך ומתי בדיוק. כנראה שהייתי עייף ונרדמתי. מה שבטוח הוא שניצלנו ממארב סורי, שהיה שם בבוקר". בשבוע השלישי של המלחמה, בקרב בעין-מנצוריה, נפצע אלי זזון מזנב של אר.פי.ג'י. הקסדה שלו עפה ועינו נפגעה. הוא אושפז למשך חודש בביה"ח רמב"ם בחיפה ועדיין נמצא בתהליכי החלמה והוא ממתין עכשיו לניתוח בעין. אלי זזון בן למשפחה בת 13 נפשות מבאר שבע, היה ערב המלחמה על סף שיחרורך
מצה"ל. המלחמה דחתה את שיחרורו עד לאוקטובר. אלי, שגדל בקבוץ דורות, שואף ללמוד מכניקה באוניברסיטת באר שבע.

לאלי זזון צלקת קטנטנה בצד השמאלי של האץ – זכרון מימי הקרב. "אתה מתאמן ומתאמן, ובסוף כשאתה נלחם אתה נכנס לאוטומט'. אם קיבלתי טפיחות על השכם על המבצע? אני יודע? בערב הקרב קיבלתי קצת שבחים מהמ"פ של היחידה האחרת. מאוחר יותר קיבלתי מילה טובה גם מהמג"ד שלי".

סמל אריק פדלון 

גדוד

עיר הולדתו – חדרה.
"הייתי שם ברגע הנכון, אז הייתי מוכרח לקחת את הסיכון", מסביר בחיוך מבוייש סמל אריק פדלון בן ה-21, שהשתחרר לא מכבר משירותו הצבאי ועובד כיום כמסגר בעיר־ אריק שירת במלחמה כנהג בשריון. "ביום החמישי לקרבות חנינו ליד עין זחלתא", הוא מספר, "כשלפתע החלה ההפגזה, הכוח החל לנוע". אריק נהג בנגמ"ש שהוביל את השיירה
ולפניו נסע טרקטור. הנסיעה כולה התנהלה בכביש צר מאוד ולא נוח. "לפתע הבחנתי שהטרקטור לפני נעצר ואינו ממשיך לנוע", מספר אריק. "הסתבר שהנהג נפגע ואינו מסוגל להמשיך לנהוג".

מבלי להסס יצא אריק מן הנגמ"ש ותחת מטר האש ניגש אל נהג הטרקטור הפצוע. אריק השחרחר והסימפטי מודה במבוכה, שבאותם רגעים לא חש כל פחד ולא היה מודע לסיכון העצום שהוא לוקח על עצמו בצאתו מן הנגימש בעיצומה של הפגזה. "העליתי את הנהג לנגמ"ש שלנו. אחר כך שבתי לטרקטור וניפצתי את כל השמשות שבו, כדי שלא אפגע מן השברים. נכנסתי לטרקטור ופיניתי אותו מן השביל, כדי שלא יחסום את דרכה של השיירה. כל הסיפור נמשך כרבע שעה. לקחתי סיכון, כי הגדוד כולו היה מאחורי. באותו רגע הייתי מוכרח להעדיף את שלומם של כל החבר'ה בשיירה, על פני
האפשרות שאני אפצע".

אריק הוא בן למשפחה ממוצא תוניסאי. הוא ושלושת אחיו גדלו בבית שומר מסורת. רק למד בבית-ספר דתי ובישיבה תיכונית. "יש לי לב רחמן", הוא אומר. "אני אוהב לעזור, אבל אינני מכיר משמעות המילה גבורה. בתחילת המלחמה לא היתה לי כלל תחושה שמתרחש משהו אמיתי. הרגשתי כאילו אני נמצא בתרגיל גדודי, רק כשיצאתי לפנות את הטרקטור והפגזים נפלו ממש על-ידי, החריפה תחושת המלחמה. אז גם הבנתי לראשונה מהו פחד. במלחמה הייתי חשוף לדברים קשים וכואבים. קבלת הצל"ש נותנת לי
סיפוק רב. יש בה הכרה בערך המעשה שעשיתי. עכשיו, אחרי שהכל נגמר, יש להכרה הזו משמעות עמוקה".