עמותת עוצבת השריון כפיר

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

לוחמים מספרים

מבצע של״ג

קודם כל אני חייב לפתוח ולאמר שכל מה שאני כותב אני כותב מזיכרוני מלפני עשרים וחמש שנים וסביר מאוד להניח שיש אי אלו דיוקים בפרטים הקטנים אבל כך אני זוכר את הדברים.

כשפרצה "מלחמת שלום הגליל" או כפי שכונה אז "מבצע של״ג" אנחנו היינו בישיבה בקריית ארבע בין שני התקופות של הצבא. לפני זה הישיבה ירדה להפגין מספר חודשיים בימית ומספר חודשים אחרי שחזרנו לישיבה פרצה המלחמה. כשפרצה המלחמה אנחנו היינו מאוד מתוחים האם ומתי יגייסו אותנו. אם אני לא טועה נגלה ראשונה של גיוס של החברה התקיימהכמה ימים לפנינו. אני לא גויסתי בנגלה הראשונה. אותנו גייסו כשלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה. אם אני לא טועה גויסנו ממש ביום של הפסקת האש הראשונה או יום קודם.

בכל אופן כשעלינו על האוטובוסים ליד הישיבה אני זוכר את הרב ליאור עולה לאוטובוס ואומר לנו בחצי בדיחותא"אם ירצו לפנות אתכם משם[מלבנון] על תסכימו ותעלו שם על הגגות, גם זה ארץ ישראל המובטחת. [כפי שמספר שבועות קודם היינו על הגגות בימית].

בכל אופן גויסנו וחילקו אותנו בין הגדודים השונים להשלים צוותים של חבר'ה שנפגעו  וכן כדי שאפשריהיה להתחיל סבב יציאות. להצטוות על טנקים של חברה שיוצאים כי אי אפשר הרי להשאיר טנק ריק בלי צוות.

אני זוכר שכשהיינו באוטובוס בדרך להיכנס ללבנון היה חסר מקום באוטובוס וביקשו "מתנדבים" שירדו מהאוטובוס ולא יכנסו וממש לקח הרבה זמן עד שהיו מתנדבים לרדת ומי שכן ירד בסוף היה לא פחות ולא יותר אחד שהיה רס"פ שלנו בג'וליס שכולנו לא סבלנו והוא היה ה"מתנדב" לא להיכנס ללבנון.

כשנכנסנו ללבנון עם האוטובוס אני זוכר את ההלם הראשון כשכל הדרך בצידי הדרך היו מוטלים גופות בכל מיני תנוחות חלק מכווצים כאילו נשארו מתפתלים מכאב. חלק היו קבורים למחצה או שפתאום אתה רואה יד מבצבצת מן האדמה וכו'.

בכל אופן גויסתי לגדוד 430 בחטיבה 500 שישב 
ב"עין-זחלתא". היינו שני צוותים שהגענו. הצוות שלי, אני התותחן עם מרדכי פרידמן הטען וחיים אוחנה הנהג.בצוות השני חבר'ה מישיבת "הר עציון" רמי מזרחי ז"ל הי"ד ועוד שני חברה שאני לא זוכר את שמם. רמי מזרחי למד איתי בתיכון ב"אור עציון" ובשמינית אפילו ישב לידי בבית המדרש. 

העברנו ב"עין זחלתא" כשלושה שבועות כמדומני במעבר מטנק לטנק כשכל מספר ימים אנחנו מחליפים את הצוות שיוצא לחופשה.

"עין זחלתא" הוא מקום מקסים ביופיו. זהו כפר שיושב בתוך עצים ענקיים . היו זקנים שהיו יושבים שעות בחצרות הבתים מוציאים את הצנוברים מהאצטרובליםכך שהייתה ערימת אצטרובלים לפני, ערימת אצטרובליםאחרי, וערימת צנוברים.

בשטח היו פזורים מצררים שנשארו בשטח מההפגזות שלנו והיינו צריכים בכל צעד וצעד לשים לב טוב טוב שלא נדרוך בטעות על איזה שהוא מצרר ונוריד חלילה איזו רגל. כך שבכל פעם שהיינו הולכים למשל להתפנות בין השיחים היינו צריכים לשים לב טוב טוב לכל צעד וצעד.

במרכז הכפר היה מפל של מים קפואים מהפשרת השלגים. ליד המפל הייתה מסעדה סגורה שבימים טובים יותר כנראה פעלה שם ושם היה גם טנק סורי שרוף עם הגופות עוד חרוכות בפנים. מראה די מצמרר.

במפל היינו הולכים להתרחץ והמים היו כל כך קפואים שהמג"ד שלנו קיבל במים התקפת לב כשהלך להתרחץ שם. מי שהחליף אותו היה הסמג"ד.

אחד הממ"מים  בגדוד היה אחד הבנים של ברלין שהכרנו מרמת אשכול.

אני זוכר שהיינו יושבים שעות שני צוותי ההסדרניקים בשבתות מעבירים יחד את הזמן, אוכלים יחד [מנות קרב- זה מה שהיה לאכול במשך השבועות האלה] ואם היינו מוצאים  במנת קרב לוף מבשר חלק או עוף היינו שומרים את זה לרמי ז"ל כי הוא היה מקפיד לאכול רק בשר חלק גם בתנאים האלה.  

ביום לפני הקרב הייתה לנו הקפצה. חשבנו שיוצאים לקרב ואני זוכר את רמי על הטנק שלו [טנק סמג"ד] מנופף לנו וצועק לי "לקסימן [כך היה מכנה אותי] בהצלחה!!!

זאת הפעם האחרונה שראיתי אותו. 

בלילה לפני הקרב כינסו אותנו ואמרו לנו שיש הוראה להמשיך לתפוס שטח עד כביש בירות –דמשק ולשלוט על ציר חשוב זה ולכן הארטילריה תפגיז את המוצבים הסורים השולטים על הכביש ואנחנו עם שחר נעלה עליהם עם הטנקים. באמת כל הלילה שמענו את ההפגזות ואנחנו במתח יודעים שלפני השחר אנחנו יוצאים למשימה שלנו.

אנחנו יוצאים עוד בחושך, מתקדמים לעבר היעד ועם דמדומים ראשונים מפקד הטנק קובי וולבר שהיה הסמ"פ שהצטוותנו על הטנק שלו מראה לי בעיניות את המוצבים שאנחנו צריכים לכבוש ואומר לי לחפש בעיניות שיחים, מערות וכל מקום שעלולים להתחבא שם מארבים ולירות עם מקלע המקביל צרורות לתוך המקומות האלה.

כך אנחנו מתקדמים אני יורה צרורות לתוך שיחים וכו'וגם קובי המפקד יורה מהמקלע שלו מחפש מארבים.

פגז מוכן בקנה ועדיין לא הספקנו לירות פגז, ופתאום

בום!!!!

כל הטנק מזדעזע, חבלה נוראה וכל הטנק מלא עשן שחור סמיך.

קודם כל, הלם, מה קרה?

לאט לאט מתחיל להתפזר העשן והבנו שאכן חטפנו פגיעה.

הסורים באמת הכינו לנו מארבים, הם הרי ידעו שהולכים לעלות עליהם הרי הפגיזו אותם כל הלילה והכינו לנו מארבים. [יותר מאוחר נודע לי שמה שפגע בנו היה סאגר]. מתחיל טיפה להתפזר העשן אני מסתכל מסביב ורואה את קובי הסמ"פ מנסה להרים את עצמו על הטנק ונופל ושוב מנסה ונופל. ראיתי שהוא פגוע בבטן  וגם מרדכי פרידמן כולו מדמם בפנים. הוא היה מלא רסיסים וחתך שקרע לו את הלחי.

בכל אופן, הטנק נעצר, חיים אוחנה יוצא מתא הנהג הוא או פרידמן מושכים את קובי מלמעלה אני עוזר לו מלמטה משכיבים אותו על הצריח ואז מגיע טנק המ"פ עוצר צמוד אלינו חיים אוחנה יורד מהטנק אנחנו מורידים אליו את קובי הפגוע והמ"פ אומר לי "כנס מהר לתא הנהג ותוריד את הטנק מהעמדה" צריך להבין שכל הזמן יורים עלינו ועפים כדורים ופגזים לידינו.

אני נכנס לתא הנהג ומרדכי פרידמן מנסה לכוון אותי להוריד את הטנק, הרי מתא הנהג לא רואים כלום, אן לנו קשר בטנק, הקשר ניפגע והכל מתבצע בצעקות כשמרדכי גם בלי משקפיים שעפו לו תוך כדי הפגיעה . אני כל פעם עוצר מסתכל אחורה לצריח ומנסה להבין לאיפה לנסוע ואני רואה שנידלק אש בצריח, אני צורח לפרידמן שיש אש בצריח במגן קשר ליד הפצמ"רים ושיכבה את זה מהר לפני שהכל מתחיל להתפוצץ. עד שבסוף הוא מצליח להבין מה אני רוצה הוא מכבה את האש עם המטף האישי אחר כך נידלק שוב ושוב הוא מכבה.

איך שהוא אנחנו יורדים אחורה עם הטנק ועוצרים.אחר כך מרדכי אומר לי שכמעט התהפכנו כמה פעמים.

אנחנו יוצאים מהטנק בלי הנשקים שנשארים ברצפת הצריח ומנסים לתפוס מחסה מאחורי סלעים וכל הזמן שורקים מסביבנו כדורים ופיצוצים. חיים אוחנה חובר אלינו ואיך שהוא עובר באזור נגמ"ש של חירניקים רואים אותנו ואוספים אותנו לנגמ"ש שלהם ומורידים אותנו בתאג"ד.

בתאג"ד מטפלים במרדכי, כולו מלא רסיסים ולחי קרוע ורק אז אני מתחיל להרגיש כאבים בגב. אני אומר לחובש שיש לי כאבים בגב ואולי כדאי שיבדוק, ישר גוזרים לי את הבגדים ומשאירים אותי רק בתחתונים ובודקים אותי ובאמת רואים שחטפתי כמה רסיסים בגב.

משכיבים אותי על אלונקה אני רואה את חיים אוחנה ופתאום ניזכר שהוא הוריד את קובי מהטנק. אני שואל אותו, תגיד מה עם קובי והוא אומר לי תשמע הוא נהרג, אני הורדתי אותו לארץ באתי לחזור לטנק ליראות מה איתכם [הוא לא אמר לי שזה היה הטנק שלנו אבל אני מיד הבנתי] פתאום איזה שהוא טנק נסע אחורה מהר קפצתי הצידה והטנק עלה עליו. אני תפסתי את הראש וישר הבנתי שאני עליתי עליו עם הטנק. 

לא שהיה לי מה לעשות ולא שהיה לי איזה שהוא אפשרות לראות אותו מתא הנהג ואפילו מרדכי שכיוון אותי לא ראה אותו בלחץ ובתנאים שהיו לנו אבל בכל זאת אני לא מאחל לאף אחד איך שאני הרגשתי אז.

אחר כך פינו אותנו לתאג"ד שני ושלישי ובכל מקום אני שואל מה עם קובי? וכולם אומרים לי שהוא בסדר והוא פונה.

משם העלו אותנו על מסוק לרמב"ם שזאת הייתה דווקא חוויה. היו כמה פצועים יותר קשים באלונקות. אני הייתי במצב שיכולתי לשבת ליד חלון ולראות את הנוף. טסים לכיוון הים, טסים דרומה לארץ מעל הים ונוחתים בחיפה בבית החולים רמב"ם.

מקבלים את פנינו בירידה מהמסוק אחים ואחיות. אני זוכר שאפילו אחת האחיות התבדחה איתי "איזה תחתונים יפות יש לך" הרי אנחנו רק עם תחתונים.

בבית החולים אני נבדק, צילומים וכו', באמת רואים שיש לי כמה רסיסים בגב. הרופאים מחליטים שאן מה לגעת והגוף או שידחה את הרסיסים או שלא וכל עוד זה לא מפריע לא נוגעים.

גם בבית החולים אני שואל מה עם קובי וגם הם אומרים לי שהוא הגיע והוא בסדר ולא הבנתי איך זה יכול להיות.

יותר מאוחר התברר שבאמת דרסנו אותו עם הטנק אבל עברנו מעליו בין שני הזחלים והוא לא נפגע בכלל מהטנק. חירניקים מצאו אותו בשטח ואספו גם אותו.

נותנים לנו טלפון להתקשר. אני מתקשר הביתה לאמא ואבא קודם כל אני מרגיע אני אומר לאמא שאני בסדר ואני בארץ. מה אתה בדרך הביתה? לא בדיוק אני עונה [קודם כל שישמעו שאני בסדר] אני ברמב"ם קצת נפצעתי,לא רציני, אני בסדר.

כמובן שתוך כמה שעות הם כבר היו לידי. אני זוכר שאבא הביא לי תפילין שביקשתי, הנחתי תפילין משעוד לא הספקתי באותו יום לעשות. 

למחרת הרופא שיחרר אותי לבית הבראה שלוש בחיפה. נסעתי לשם עם אמא ואבא שחזרו בבוקר. שם שוב הרופא בדק אותי ואמר לי שאני יכול להשתחרר הביתה אם אני רוצה. כמובן שרציתי מאוד. 

אני זוכר שלמשך תקופה כל בום קטן היה מקפיץ אותי. הייתי גם מתעורר בבהלה מכל רעש. ואני זוכר שכל פעם שהעין שלי הייתה קולטת משהו אדום זה היה מקפיץ אותי עד שהייתי רואה שלא מדובר בדם אלה סתם באיזה שדה פרחים למשל. 

כל יום היו מודיעים ברדיו את שמות החיילים שנפלו באותו יום או יום קודם ומודיעים את מועד ההלוויות ואני זוכר שאחרי שקמתי ממנוחה אני שומע את החדשות ומודיעים היום נהרג רם מזרחי מירושלים וההלוויה שלו תצא מהר הרצל וכו' וזה היה הלם בשבילי רק אתמול שלשום היינו יחד. למרות מצבי נסעתי להלוויה שלו בירושלים באותו היום.

אחרי כשבועיים שלש נשלחתי לקצין מיון בבקו"ם. שם שאלו אותי מה אני רוצה לעשות. בלי לחשוב פעמיים אמרתי שאני חוזר לגדוד בלבנון. נראה לי שהם היו קצת בהלם לא האמינו שאני רוצה לחזור. אליהם הגיעו אז או פצועים או משתמטים למיניהם וכנראה שלא הרבה התנדבו לחזור לשם.

שלחו אותי קודם כל לבקו"ם שם קיבלתי קיטבג חדש עם כל הציוד האישי הרי הציוד שלי נשאר בטנק.

בכל מקרה אני חוזר לגדוד שיושב עכשיו ליד הכפר  "בחמדון".

אני זוכר שביום שאני חזרתי לא מצאתי את חיים אוחנה ונודע לי שבדיוק הוא יצא למשימה לנקות את הטנק הפגוע של רמי מזרחי ז"ל. כשהוא חזר הוא אמר לי שהוא מצא שם בתוך הטנק את הסיכה של הכיפה שלו והוא היה די מזועזע. 

בכל מקרה שמחנו מאוד לפגוש אחד את השני והוא אמר לי שכשפינו אותנו והוא נשאר הוא כל כך הצטער שהוא לא נפגע. גם הוא אמר שכולנו הלכנו והשארנו אותו שם לבד וזה היה לו מאוד קשה.

עד כמה שאני זוכר באותו היום גררו את הטנק הפגוע של רמי אלינו לגדוד ואני זוכר את הטנק עומד שם ונורא רציתי להיכנס לטנק ולראות אותו מבפנים. אני זוכר את הלב שלי דופק חזק אני נורא חושש להתקרב ולהיכנס לטנק שהכל יחזור אלי אבל אמרתי לעצמי שאני חייב, חייב להתגבר לעשות את הצעד הזה ולהיכנס לטנק כמה שזה קשה, אחרת אני לא יודע אם אתגבר על זה לעולם. עליתי לטנק עם  הלב דופק כמו שלא דפק מעולם, הריח של הפיח ואבק השריפה השרוף עוד נותר בטנק והכל חוזר, הריח השרוף והכל. אני רואה שני חורים בטנק איפה שנכנסו הטילים [RPG לפי  משנאמר לי ] מדמיין איך רמי חברי היה בטנק ואיך הטילים חודרים והורגים אותו. זה לא היה לי קל אבל אמרתי לעצמי שאני חייב להתגבר על זה ולעשות את זה בשביל שאוכל להמשיך הלאה ולא אשאר עם הפחד הזה. אני שמח שהתגברתי ועשיתי את זה.

ישבנו ב"בחמדון" עוד כמה שבועות, מצב האוכל טיפה השתפר וקיבלנו "עשיריות" במקום מנות הקרב שהאוכל בו טיפה יותר מגוון.

בלילות היינו עולים לעמדות עם הטנקים שמים פגז בקנה טנק אחד צלב על המפקדה של הסורים טנק שני צלב על מגורי החיילים הסורים  וכך היינו מעבירים את הלילה מוכנים, מחכים רק לפקודה לפתוח נצרה ולשחרר את הפגזים.

נשארנו ב"בחמדון" עוד מספר שבועות. אני זוכר שהרב ליאור הגיע אלינו לביקור הוא בלי חשבון עלה על המדים של הבן שלו יאיר ותפס טרמפים ללבנון לפגוש את תלמידיו. הוא אמר שאם תלמידיו בלבנון הוא צריך להיות איתם. מאוד הערכתי אותו על המעשה הזה, אני לא זוכר עוד שום רב אחר שעשה דבר כזה באותה תקופה.

לאחר עוד מספר שבועות ב"בחמדון" אנחנו בני הישיבות שוחררנו חזרה לישיבה. אם אני לא טועה היינו מגויסים במלחמה כחודשיים שלושה.

אחרי שחזרנו לישיבה התארגנו הצוות אני, פרידמן ואוחנה ללכת לבקר את קובי וולבר חברינו לצוות שהיה עדיין מאושפז בבית חולים. קנינו לו את הספר "אמונות" כתבנו לו הקדשה ויצאנו לבקר אותו.

אנחנו נכנסים אליו רואים אותו שוכב "חצי מת" במיטה. כוויות בפנים ובכל הגוף והלכו לו כמה צלעות וחצי כבד ואנחנו שואלים אותו קובי מה שלומך?

ואז הוא עונה משהו שלא אשכח לעולם, הוא אומר לנו "תאמינו לי הכל יעבור לי אבל איך שאני זוכר את הטנק הזה עולה עלי, זה לא יעבור לי לעולם" 

אז כפי שכתבתי בהתחלה השבוע לפני עשרים וחמש שנים קיבלתי את חיי בפעם השנייה. בראש חדש תמוז ניפגע הטנק וזה היום שאני רואה כיום ההולדת השני שלי, היום שבו יכולתי באותו מידה לחדול מלחיות כמו שהגורל קבע לחברי רמי ז"ל ואני זכיתי בהמשך החיים

אור ליום ג' (8 ביוני 82) ניתנה פקודה לגדוד לחצות את נהר בסרי ולנוע צפונה במרחב ההררי שבין הנהר לבין ציר תיסומן.

מה שאני זוכר שכשהיכן היה ניתן לא לנוע רק על צירים השתדלנו לנוע פרוסים, בתנועה מאובטחת, וזה לא היה פשוט עקב תוואי השטח הנוקשים וכמוכן אני זוכר שלא האיצו בנו יותר מדי.

בצהרים הגענו לכפר נברח'. התחילו ניצנים של מחסור בדלק בטנקים ובנגמ"שים.

נתבקשנו לתפוס עמדות ביציאה המזרחית מכפר נברח' לכיוון צפון-מזרח שהוא כיוון המשך התנועה על ציר תיסומן לעבר כביש בירות- דמשק, לתצפת ולהמתין.

פלוגה ל' היתה יחד איתי. יתרת הגדוד מאחור. ביקשתי ממישל שיתמקם עם כמה כלים על בסיס הכביש הראשי (תיסומן) ואני, מכיוון שרציתי לצפות מעמדה טובה יותר, עליתי חצי שמאלה עם כמה טנקים על כביש צר המחבר בין תיסומן לגהצן. ביני לבין מישל שהיה למטה לא היה קשר עין. אני זוכר מדרון די תלול וכמה מבנים (לולי תרנגולות?) במורד. 

לזיכרוני השעה היתה שעת צהרים מאוחרת.

עמדנו ותצפתנו ואז הגיעו הגזלים. עשו סיור לברר עד להיכן הגיע האוייב. טסים לעברנו, מזהים אותנו ואנחנו מזהים אותם בטווח הקרוב לטווח 0. הם מנתקים מגע לאחור ומתייצבים לעברנו בעמדות ירי.

החלו להשמע בקשר דיווחים ואזהרות בנוסח: "…גזלים באויר, גזלים באויר…".

ומכאן בשבילי למעשה החלה המלחמה.

שני המסוקים חילקו ביניהם את העבודה. האחד התלבש על הטנק של מישל והשני על הטנק שלי. אנחנו התחלנו להשתגע עם הטנק. נעים קדימה ואחורה, קדימה ואחורה בטירוף, יורים על הגזלים עפ"י התרגולת פגזי ח"ש. לא פוגעים. אני מפעיל עשן מיידי וממסך את הטנק. הגזל יורה עלינו כמה טילים ופוגע קרוב. קרוב מאוד. אבל לא בנו ולא בטנק. לאחר כמה דקות הדו- קרב נגמר. משתרר שקט. דבר ראשון אני יורד למטה מהטנק לאסוף למזכרת חוטי הנחייה של הטילים שהיו מפוזרים שתי וערב סביב הטנק…

עולה חזרה לטנק, קורא למישל בקשר. מישל לא עונה. קורא שוב. לא עונה.  

ואני נכנס ללחץ אימים. מ"פ לא עונה. יחד איתו בטנק אליק, חברי הטוב, שהצטרף אלינו בגבעת האם ושלחתי אותו להצטרף לטנק של מישל כטען.

לנוע עם הטנק לאחור לא היה ניתן. כמה טנקים עמדו מאחורינו ועד שיפנו הדרך יקח זמן. וחוץ מזה תוך כדי תמרונים גם קצת פרסנו זחל (פריסה קלה לשמחתי). 

אני אומר לפיקי קח את הטנק ומדלג למטה, רץ לבד ברגל בינות לטרסות וללולים אל הכביש הראשי. 

הטנק של מישל נגלה לעיני כלהבת אש. בוער במרכז הכביש. 

ואני באימת מוות.

אי אפשר להתקרב לטנק. הכל אבוד.

ואז אני שומע קולות מכיוון התעלה שלצד הכביש ורואה אותם, את כולם. פצועים. ואפילו עדיין די בהכרה.

אי אפשר לתאר את ההקלה.

מפנים אותם לאחר, מישל מדבר בקשר עם הפלוגה ומעדכן אותם שהם בסדר.

הפצועים מפונים לאחור ואח"כ לבית החולים במסוק.

גבי הורוביץ, סגנו של מישל מקבל פיקוד על הפלוגה.

המלחמה התחילה. מסתיים רק הפרק הראשון.

ואז מתחיל מה שלא היה כל היום הזה וגם בימים הקודמים: לחץ מלמעלה לנוע קדימה אל עבר כביש בירות- דמשק. 

אי אפשר לעבור את הטנק הבוער. גם כשהלהבות דועכות, מימינו מדרון ומשמאלו מצוק. זמן יקר חולף. 

שעות שכל כך יהיו חסרות לנו בהמשך. 

דחפורים מכרסמים במצוק כדי להרחיב המעבר, ואז דורון פוקד על גדוד נח"ל 932, מתוגבר במח' טנקים מהגדוד, בפיקודו של אוריה בר-שלום לעקוף אותנו ולהוביל את החטיבה צפונה מזרחה כעשרה ק"מ, אל עבר עין זחלתא.

יום שלשי. לילה. אנחנו מלקקים פצעים ראשונים, תארגנים וממשיכים בתנועה בעקבות חוד החטיבה אל עבר המלחמה.

עמי אבן, 24 במאי 2012

לפני ליד שנים, במבצע שלום הגליל בשנת 1982, היה שמואל דגניה לוחם שיריון שהטנק שלו נפגע ישירות מטיל סורי. מנדי יעקובוביץ' הצנחן פץ לטנק לחלץ קפץ 34 .עים את הפצועים שנים הם לא נפגשו. עד שמנדי חשף אחרונה את סיפורו מול חבריו בבית כנסת – והביא הכן לחידוש הקשר עם דגניה
(כתב, חגי הוברמן, גיליון מצב הרוח 23/12/2016)
 
… בַּזְמַן הַזֶּה לפני מספר שבועות, בעיצומה של אזכרה, קיבל שמואל דגניה, מנהל המחלקה לתרבות תורנית בעירית תל אביב, מיסרון מחברו הטוב ארז אבישי: "אתה מכיר זכיר את מנדי יעקובוביץ?" לא מכיר השיב דגניה "הוא מספר שהוא לחם איתך במלחמת שלום הגליל", כתב ארז. לא זוכר שם כזה", התעקש דגניה לפני ליד שנים, במבצע שלום הגליל בשנת 1982, היה שמואל דגניה לוחם שיריון שהטנק שלו נפגע ישירות מטיל סורי. מנדי יעקובוביץ' הצנחן קפץ לטנק לחלץ את הפצועים 34 שנים הם לא נפגשו. עד שמנדי חשף אחרונה את סיפורו מול חבריו בבית כנסת – והביא הכן לחידוש הקשר עם דגניה הוא מספר שהוא זה שחילץ את הפצועים מהטנק שלך במבצע", כתב ארז באותו רגע האור זכרונו של דגניה, המסרון החזיר אותו באחת 34 שנים אחורה, למלחמת לבנון הראשונה, מבצע שלום הגליל. באותו רגע צץ בזכרונו, לפרטי פרטים, האירוע האישי שלו, שבו גבורה וניסים התערבבו להם והתמזגו זה בזה. דגניה נזכר במנדי יעקובוביץ, 34 שנים אחרי פגישתם הקודמת, בנסיבות שיסופרו מיד. זמן קצר אחר-כך הם שבו ונפגשו, פגישה שכזאת. 
 
מארב המוות של הקומנדו הסורי זה היה בשבוע השלישי של מלחמת שלום הגליל, שמואל דגניה, כיום בן 54, תל אביבי במקור, היה אז הסדרניק בישיבת שעלבים, לוחם בשיריון בחטיבה 500, חטיבת שיריון בפיקודו של דורון רובין. המחזור שלו כבר ראה באופק הקרוב את השיחרור מהצבא המלחמה קטעה את השיחרור החטיבה יצאה מרמת הגולן לכיוון לבנון. דגניה היה נהג הטנק של סמג"ד 430 רס"ן דני סבוראי, שקיבל את הפיקוד על הגדוד אחרי שהמג"ד נפצע, במוצאי שבת, כשהתברר שהפסקת האש אינה נשמרת, החליט הדרג הצבאי להמשיך בהתקדמות מעין זחלתא שבהרי השוף, אל עבר כביש את כביש ביירות-דמשק. דגניה זוכר את השבת שלפני אותה תזוזה. "במקום היה מעיין, ולפני שבת, רמי מזרחי היה אדם רוחני, שלקח אותי לטבול במעיין בעין זחלתא. כך הכנו עצמנו לשבת ערב הקרב על המסולעת, עליו יסופר מיד, קמנו בבוקר מוקדם. רמי מזרחי החליט לארגן מניין. אמרתי לו: דמי, מאיפה תשיג מנין? אבל הוא השיג, עבר מטנק לנגמ"ש והשיג מניין. זה היה ראש חודש, ורמי החליט שהוא רוצה גם ספר תורה, הוא הלך לדרגים שהיו ממוקמים מאחור, ופתאום הוא מופיע עם ספר תורה, התפללנו תפילת ראש חודש". הכוח התקדם לעבר הכביש, דגניה נזכר: 
 
ביום שלישי, א' בתמוז תשמ"ב, ב-8 בבוקר, הגענו לקו עמדות לקראת הסתערות לקראת כיבוש המסולעת' – גבעה באיזור מנצוריה מעבר למסולעת' נמצא כביש ביירות דמשק. כיבוש הנבעה יאפשר הגעה מיידית לכביש ביירות-דמשק, יער הפעולה". לא במקרה נקרא המיתחם המסולעת, זו היתה יצירת טבע פראית מדהימה, של בולדרים ענקיים, חריגה למראה אפילו אל מול הנוף המופלא של הררי הלבנון, אליו הורגלו הלוחמים מאז פרוץ המלחמה חגי הוברמן "ידיעות המודיעין שהגיעו על מתחם המסולעת' היו, שהוא שורץ באנשי הפיג' קומנדו הסורי – יחידות העילית של לוחמי החי"ר הסורים, אשר התחפרו היטב במשך חודשים רבים בין נקיקי הסלע וחיכו לבואנו", מספר דגניה, "הטור המשורין חנה במדרון אחורי והמתין עד תום הריכוך הארטילרי והפצצות המטוסים, שהחלו בשעה 8 בבוקר, וירדו על המיתחם ללא הרף, במשך כחמש שעות רצופות. היינו משוכנעים, שפעולת הריכוך השיגה את מטרתה ואנשי הקומנדו נפגעו בתוך ביצוריהם או נסוגו לאחור.
 
"ב-1 בצהריים החלה ההסתערות. נסענו בכביש צר, מצד ימין תהום, מצד שמאל 'המסולעת', שטח טרשי עם בולדרים מאד גדולים. אני הייתי בטנק הראשון, ומאחרינו 11 טנקים. "הטנקים ניסו להסתער, ובכל פעם חטפנו מכת אש RPG וסאגרים מהקומנדו הסורי שמנעו מאיתנו – – להתקדם. ביקשנו סיוע של ארטילריה ומטוסים". דגניה משתתק לרגע, ואז ממשיך: "אחרי נסיעה של כמה דקות, תוך כדי ירי ימינה ושמאלה, אני שומע פגיעה בטנק. מישהו צועק 'איי'. אני ממשיך בנסיעה עוד כמה מטרים, ואז אני שומע פגיעה נוספת – כנראה סאגר ושני RPG. החלטתי לפתע אני מזהה דמות רצה מולי, כמוכת אמוק, אוחזת באפודי ומנערת אותי בחוזקה: 'תציל אותם, הם נשרפים!' לעצור את הטנק. לא שמעתי את המג"ד. אני מריח אבקת שריפה מהצריח, ושומע אנחות של כאבים. "קפצתי החוצה, תפסתי מחסה בתהום בין השיחים. חיכיתי שהחברים שלי ייצאו מהטנק. איש מהם לא יצא. הבנתי שמשהו לא תקין. חזרתי לטנק, ואז אני רואה את התותחן, קובי קינר, שוכב על רצפת הטנק נאנח מכאבים, פצוע. חיפשתי את המג"ד דני סבוראי, חיפשתי את רמי מזרחי הטען, לא ראיתי את שניהם. ראיתי רק את קינר. אמרתי לעצמי: 'אם אוציא אותו עכשיו מהטנק, יירו עלינו. אין טעם'. ירדתי מהטנק ורצתי להזעיק עזרה. "איך שאני יורד מהטנק, אני רואה את אחד הצנחנים מהכוח שהיו מסופחים אלינו, במצב של הסתערות. אחזתי באיפוד וסרבל שלו וניערתי אותו בחוזקה: 'תקשיב, יש לי פצועים בטנק, אני צריך חובש'. הצנחן עזב את הכל, והגיע לטנק". 

בשלב הזה עובר הסיפור לאותו צנחן, מנדי יעקובוביץ, בן 56 כיום, בני ברקי במקור, שהיה בן המחז

בשלב הזה עובר הסיפור לאותו צנחן, מנדי יעקובוביץ, בן 56 כיום, בני ברקי במקור, שהיה בן המחזור הראשון של ישיבת ההסדר 'אפרת', בראשות הרב יהושע בן-מאיר. הרב בן-מאיר שלח את תלמידיו לצנחנים. זאת בניגוד למסלול שהיה מקובל אז בהסדר, שהקרביים באנשיו התגייסו לשיריון. מנדי היה מחזור ראשון של ההסדר בצנחנים, ושירת בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. 
 
עבודות על המשפחה ושורשיה, והם התחילו לשאול שאלות. מנדי, שכל השנים נמנע מלחשוף בפומבי את הסיפור, נכנע ונענה לבקשות לספר את סיפורו לראשונה בערב יום הזיכרון האחרון, בקידוש בבית הכנסת 'נצח שלמה', בכפר גנים בפ"ת, בו התפלל בעבר. השמועה עשתה לה כנפיים וחברים ביקשו שיחזור על סיפורו גם בבית הכנסת 'רננים' בו הוא מתפלל כעת, בכפר גנים ג' בפ"ת. מנדי סיפר את סיפורו בפעם השניה, ופרק מטען כבד ואת כל תחושות ליבו, על הפעם הראשונה שנמנע מלרוץ להציל את חבריו, ועל הפעם השניה ב'מסולעת' שקפץ את תוך הטנק הפגוע ללא פחד, כמעין 'כפרה' על השיתוק שאחז בו בפעם הראשונה, בעין זחלתא. "באותו אירוע היה ארז אבישי, חבר קהילה שלי, בביהכנ"ס 'רננים', שהוא גם חבר של שמואל דגניה, מהישיבה ברמת גן", נזכר מנדי. "כששמע אבישי שהזכרתי את השם 'שמואל דגניה', חשב לעצמו: 'שילוב של שם פרטי ושם משפחה שכזה איננו נפוץ במיוחד'. הוא ניגש אלי ואמר: אמרת שמואל דגניה? אני מכיר אחד עם שם כזה". ארז שלח את המיסרון לדגניה. שמואל דגניה התקשר אל מנדי. השניים נפגשו באירוע של הזמר שוואקי, והתחבקו ממושכות. מאז התהדק ביניהם הקשר החברתי. "אני מרגיש כאילו מצאתי את האח האבוד שלי, האח הגיבור שלי", מסכם שמואל דגניה. הפגשתי את השניים שוב בשבוע שעבר, לצורך כתבה זו. "סגירת המעגל", מסכם מנדי, "נעשתה מבחינתי רק בביתו של חגי הוברמן באלקנה, שם נפתחו אלבומי מלחמה, שהיו בבוידם אצל הורי במשך 34 שנה. פשוט, לא הייתי מסוגל לגעת בהם במשך כל אותה תקופה. דגניה הביא עימו לפגישה את תמונת הטנק הפגוע בשלוש פגיעות, תמונה אותה ראיתי לראשונה. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הרגשתי כמי שהסיר מעל כתפיו מעמסה כבדה מנשוא. הסכר נפרץ. "דגניה ואנוכי קבענו פגישה משותפת עם קובי קינר בחג חנוכה זה, עם כל משפחותינו העניפות: 'המושיע', הנהג, התותחן, המפקד שייעדר ממיפגש זה, והטען קשר, שייעדר ממיפגש זה, ומחיינו לנצח, ה' יקום דמו".
 
במלחמת שלום הגליל שימש מפקד נגמ״ש סמל מחלקה בגדוד 932 של הנח"ל. ביומה החמישי של המלחמה, ב-10 ביוני, השתתף מנדי בקרב על הכפר עין-זחלתא, אשר בהרי השוף. בסערת הקרב הוא ראה את אחד הטנקים בטור חוטף פגיעה מתוך בית, בו התמקם מארב של קומדו סורי, ונעצר. חברו של מנדי, סמל יגאל דהן, רץ ראשון לחלץ, עלה אל צריח הטנק, הרים ראשו מהצריח וצעק: "יש פצועים!", ואז ספג פגיעה ישירה של RPG נוסף ונהרג. המאגיסט גדעון ברי והחובש שי לנדרר רצו אל הטנק, במטרה לחלץ את יגאל והנפגעים בטנק, אך גם הם נהרגו למרגלות הטנק. ואז רץ לעברם המ"פ איציק קלי, וגם הוא מצא את מותו שם. כל הארבעה נהרגו באותו ניסיון חילוץ, בתוך שניות. בשלב זה הבינו כולם, שכל מי שייצא מן המחסה – אחת גורלו… "אני סמל מחלקה בצנחנים, רועד מפחד, ולא מסוגל לצאת לחלץ את חברי. קפאתי על מקומי, כמי שכפאו שד, 'מפקיר' את חברי אל מותם", ייזכר מנדי לימים. נפשו לא ידעה מרגוע ודעתו לא נחה לרגע מאז אותו אירוע. ייסורי מצפונו רק גברו מיום ליום. (לימים, קרא לבנו יותם-יוסף-שגיא – שגיא על שם ארבעת חבריו שנהרגו בקרב: שי לנדרר, גדעון בארי, יגאל דהן, ומפקד הפלוגה איציק קלי). שבועיים לאחר-מכן, בקרב על 'המסולעת', היה מנדי מפקד בנגמ"ש סמל מחלקה 2 בפלוגה ב', בין נגמ"שי הצנחנים, ששולבו בחטיבה 500. הנגמ"ש שלו היה רביעי בטור השריון הארוך, שהשתרך לו במדרון בפאתי 'המסולעת'. רק כלי אחד יכול היה לנוע בציר הצר. "ממש שתי אצבעות במפה, רק לעבור את זה, ואנו ביעד, על כביש ביירות דמשק", חשב מנדי לעצמו. הוא ראה את טנק הסמג"ד דני סבוראי, שתפס פיקוד על הגדוד במקומו של המג"ד, מתחיל לנוע ראשון בדרך הצרה, אל תוך המיתחם, וכל הטור בעקבותיו. "ואז אני רואה את מעופו, האיטי להחריד, של הסאגר, והתבייתותו על המטרה", מספר מנדי. "הטנק של דני 'חוטף' בין התובה לצריח ונעצר. מיד אחריו הבזקים של ה-RPG, הפוגעים אף הם בצריח. "מסתבר שהקומנדו המובחר של הסורים – הפיג' קומנדו שכב חמש שעות בין חגווי הסלע, לא הרים את הראש, 
 
 
 
וברגע שהטנק של דגניה נכנס למיתחם וחטף פגיעה, כל הטור נעצר. המטרה של הסורים היתה 'לדפוק' את הטנק הראשון, את הטנק האחרון, ואז, כשכל השיירה לכודה ואין לה דרך מנוסה – פשוט לטווח את כולה", מציין מנדי. באחד מתיאוריו את הקרב כתב מנדי: "מכאן ואילך – מהומת אלוקים. רק ה'יציאות' ניראות, מנק"ל ועד טילים מונחים וטילי כתף, ללא זיהוי חיילי אוייב, המחופרים היטב, בנקיקי הסלע". מנדי צעק ללוחמי הנגמ"ש שלו לקפוץ החוצה. הללו זינקו מהכלי לצד ימין של הדרך, זאת כיון שהסורים ירו מצד שמאל ממרומי 'המסולעת'. הצנחנים תפסו מחסה מאחורי התלולית שלצידי הדרך, והשיבו אש אל מקורות הירי המשוערים. "לא ראינו חיילי אויב. רק יציאות של נותבים, RPG וסאגרים. אי אפשר היה לזהות את מקורות האש", נזכר מנדי. "לפתע אני מזהה דמות רצה מולי, כמוכת אמוק, אוחזת באפודי ומנערת אותי בחוזקה: 'תציל אותם, הם נשרפים!'. זה היה שמואל דגניה, שנחלץ בכוחות עצמו מתא הנהג ללא פגע". באותה שניה צפו במוחו של מנדי הבזקי זכרונות קשים ומרים מהקרב על עין זחלתא. כבר אז החליט כי לא עוד. בפעם הבאה, אם תהיה, אעבור סוג של 'היטהרות', והכאה על חטא על שנעשה, או לא נעשה, בקרב הקודם". כך בפשטות. מתוך אותה תחושת נחישות פתח מנדי בריצה אל הטנק, "ממוקד מטרה, בטירוף חושים", הוא מתאר. "וכשאני שוכב על הצריח, אני רואה את צילו המאיים של הסאגר, החולף כחצי מטר מעל ראשי ונוחת אי שם בצמחיה שמעבר לציר. רואה בעיני רוחי, אל מול עיני, את ארבעת חברי בעין זחלתא הנופלים על משמרתם בזה אחר זה, ולא פוחד יותר".
 
מנדי נכנס לצריח, מלווה בצליל המתכתי של הנק"ל, הפוגע בפלדת הטנק. בפנים – הכל שחור, מלא עשן. צרחת המערכת ההידראולית של הטנק, ברקע, כעין מוסיקת רקע לחיזיון אפוקליפטי. "שתי דמויות בפנים: רמי מזרחי, הטען-קשר, צמוד, חצי כורע, אל דופן שמאל, פלג גופו האמצעי פגוע קשות. אני לא מזהה כל תנועה אצלו". קובי קינר, התותחן, שוכב על גבו, שרוף כולו, מעורפל. "איש גדול מידות, הקובי הזה. לא יודע מאין אזרתי כוחות להרימו. למזלי, הוא בהכרה חלקית, וכשאני מרים אותו מרצפת הטנק ודוחף אותו כלפי מעלה, אני מרגיש שהוא עוזר לי מעט בשארית כוחותיו. ובל נשכח שגם אלוקים איתי… "אני משכיב את קובי על צריח הטנק, האש לא פוסקת, אף לא לרגע. "החבר'ה מהמחלקה רואים אותנו גולשים מהצריח, אל התובה והשרשראות, ואל הקרקע. משכיבים את קובי על האלונקה. השיחים בוערים סביב. החובש גוזר לו את הסרבל".
 
פתאום קובי הורה למנדי: "יש פין בשרשרת השעון, שלוף אותו ותוריד לי את השעון". מנדי היה המום: "הוא שרוף כולו, איך הוא שולט במצב?", חשב. ואז ראה מנדי את השם הרשום על הדיסקית: "יעקב קינר". קינר? השם הזה נשמע לו מוכר. מהיכן הוא זוכר אותו, לעזאזל? מהיכן? אלא שבסערת הקרב, אין זמן למחשבות. בייחוד שדגניה רץ אליו שוב כשהוא זועק: "אבל יש בפנים עוד שניים!" "אחד מת", מילמל מנדי לעצמו, "אך היכן הרביעי בצוות?" "הטען מת", מילמל מנדי לעצמו, "אבל איפה הרביעי בצוות? היכן המפקד?" מנדי רץ וטיפס שוב על הטנק. נדמה היה לו, שהאש לכיוונו שככה מעט. או שאולי הוא פשוט 'התרגל' לתופת. "נכנסתי שוב אל הצריח", הוא נזכר. "ניגשתי לרמי, הטען-קשר. בדקתי אותו, הפעם מקרוב. היה ברור לי למעלה מל ספק כי עם פציעה שכזו, בפלג גוף אמצעי, אין לו שום סיכוי לשרוד. אבל איפה הרביעי? הצריח היה צר מלהסתיר עוד מישהו, המערכת ההידראולית המשיכה לצרוח ברקע. בדיעבד, הסתבר, כי מעוצמת הפגיעה הראשונה של הסאגר, עף הסמג"ד דני סבוראי אל מחוץ לטנק, ומשם חילץ את עצמו, פצוע. 
 
 
לימים סיפר, שחזר לטנק, עלה עליו, וכיסה לדגניה הנהג את הפריסקופים, דרכם רואה הנהג את שסביבו, על מנת שדגניה יעצור את הטנק. שמואל דגניה כיום: "אני לא זוכר דבר כזה. לא ראיתי דבר כזה. איך הוא היה יכול להסתיר את הפריסקופים? אבל כך הוא טוען"… מנדי ירד מהטנק. קובי פונה כבר לנגמ"ש התאג"ד. הצנחנים כבר החלו להסתער על ה'מסולעת'. לשיריון כבר לא היה הרבה מה לעשות. הכיבוש הרגלי במעלה ה'מסולעת' היה מפרך, אך למרבה המזל וההשגחה העליונה הסתיים ללא נפגעים. מנדי נותר מוטרד. השם "יעקב קינר' המשיך לצלצל לו מוכר. "מהיכן אני מכיר את שמו?". בשום אופן לא הצליח להיזכר. רק כעבור שעות, כשתם הקרב ומנדי כבר נכנס לרגיעה יחסית, הוא נזכר: קובי היה אחיה של צילה, עימה היה ביחסי חברות קרובים באותם ימים. השניים הכירו כשצילה קינר (כיום חיון) היתה בשירות לאומי בקרית ארבע. פעם אחת, היום כבר מותר לספר, לקח אותה מנדי לסיור בביירות. "את קובי זכיתי להכיר רק מאותו אירוע, ומאז אנו ידידים קרובים. במהלך המלחמה ביקרתי אותו בביה"ח רמב"ם, ובאותה ההזדמנות ביקרתי גם את דני סבוראי, שהיה פצוע בינוני. ברבות הימים קובי קינר ואנוכי אף הפכנו לשכנים באותו בית בפתח תקווה, במשך כ-20 שנה, ואף הקפדנו ללכת יחדיו ברגל בכל מוצאי שבת, מבלי להזכיר את אותם האירועים מאותה המלחמה ולו גם במילה אחת", מספר מנדי.

ור הראשון של ישיבת ההסדר 'אפרת', בראשות הרב יהושע בן-מאיר. הרב בן-מאיר שלח את תלמידיו לצנחנים. זאת בניגוד למסלול שהיה מקובל אז בהסדר, שהקרביים באנשיו התגייסו לשיריון. מנדי היה מחזור ראשון של ההסדר בצנחנים, ושירת בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. 

 
עבודות על המשפחה ושורשיה, והם התחילו לשאול שאלות. מנדי, שכל השנים נמנע מלחשוף בפומבי את הסיפור, נכנע ונענה לבקשות לספר את סיפורו לראשונה בערב יום הזיכרון האחרון, בקידוש בבית הכנסת 'נצח שלמה', בכפר גנים בפ"ת, בו התפלל בעבר. השמועה עשתה לה כנפיים וחברים ביקשו שיחזור על סיפורו גם בבית הכנסת 'רננים' בו הוא מתפלל כעת, בכפר גנים ג' בפ"ת. מנדי סיפר את סיפורו בפעם השניה, ופרק מטען כבד ואת כל תחושות ליבו, על הפעם הראשונה שנמנע מלרוץ להציל את חבריו, ועל הפעם השניה ב'מסולעת' שקפץ את תוך הטנק הפגוע ללא פחד, כמעין 'כפרה' על השיתוק שאחז בו בפעם הראשונה, בעין זחלתא. "באותו אירוע היה ארז אבישי, חבר קהילה שלי, בביהכנ"ס 'רננים', שהוא גם חבר של שמואל דגניה, מהישיבה ברמת גן", נזכר מנדי. "כששמע אבישי שהזכרתי את השם 'שמואל דגניה', חשב לעצמו: 'שילוב של שם פרטי ושם משפחה שכזה איננו נפוץ במיוחד'. הוא ניגש אלי ואמר: אמרת שמואל דגניה? אני מכיר אחד עם שם כזה". ארז שלח את המיסרון לדגניה. שמואל דגניה התקשר אל מנדי. השניים נפגשו באירוע של הזמר שוואקי, והתחבקו ממושכות. מאז התהדק ביניהם הקשר החברתי. "אני מרגיש כאילו מצאתי את האח האבוד שלי, האח הגיבור שלי", מסכם שמואל דגניה. הפגשתי את השניים שוב בשבוע שעבר, לצורך כתבה זו. "סגירת המעגל", מסכם מנדי, "נעשתה מבחינתי רק בביתו של חגי הוברמן באלקנה, שם נפתחו אלבומי מלחמה, שהיו בבוידם אצל הורי במשך 34 שנה. פשוט, לא הייתי מסוגל לגעת בהם במשך כל אותה תקופה. דגניה הביא עימו לפגישה את תמונת הטנק הפגוע בשלוש פגיעות, תמונה אותה ראיתי לראשונה. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הרגשתי כמי שהסיר מעל כתפיו מעמסה כבדה מנשוא. הסכר נפרץ. "דגניה ואנוכי קבענו פגישה משותפת עם קובי קינר בחג חנוכה זה, עם כל משפחותינו העניפות: 'המושיע', הנהג, התותחן, המפקד שייעדר ממיפגש זה, והטען קשר, שייעדר ממיפגש זה, ומחיינו לנצח, ה' יקום דמו".
 
במלחמת שלום הגליל שימש מפקד נגמ״ש סמל מחלקה בגדוד 932 של הנח"ל. ביומה החמישי של המלחמה, ב-10 ביוני, השתתף מנדי בקרב על הכפר עין-זחלתא, אשר בהרי השוף. בסערת הקרב הוא ראה את אחד הטנקים בטור חוטף פגיעה מתוך בית, בו התמקם מארב של קומדו סורי, ונעצר. חברו של מנדי, סמל יגאל דהן, רץ ראשון לחלץ, עלה אל צריח הטנק, הרים ראשו מהצריח וצעק: "יש פצועים!", ואז ספג פגיעה ישירה של RPG נוסף ונהרג. המאגיסט גדעון ברי והחובש שי לנדרר רצו אל הטנק, במטרה לחלץ את יגאל והנפגעים בטנק, אך גם הם נהרגו למרגלות הטנק. ואז רץ לעברם המ"פ איציק קלי, וגם הוא מצא את מותו שם. כל הארבעה נהרגו באותו ניסיון חילוץ, בתוך שניות. בשלב זה הבינו כולם, שכל מי שייצא מן המחסה – אחת גורלו… "אני סמל מחלקה בצנחנים, רועד מפחד, ולא מסוגל לצאת לחלץ את חברי. קפאתי על מקומי, כמי שכפאו שד, 'מפקיר' את חברי אל מותם", ייזכר מנדי לימים. נפשו לא ידעה מרגוע ודעתו לא נחה לרגע מאז אותו אירוע. ייסורי מצפונו רק גברו מיום ליום. (לימים, קרא לבנו יותם-יוסף-שגיא – שגיא על שם ארבעת חבריו שנהרגו בקרב: שי לנדרר, גדעון בארי, יגאל דהן, ומפקד הפלוגה איציק קלי). שבועיים לאחר-מכן, בקרב על 'המסולעת', היה מנדי מפקד בנגמ"ש סמל מחלקה 2 בפלוגה ב', בין נגמ"שי הצנחנים, ששולבו בחטיבה 500. הנגמ"ש שלו היה רביעי בטור השריון הארוך, שהשתרך לו במדרון בפאתי 'המסולעת'. רק כלי אחד יכול היה לנוע בציר הצר. "ממש שתי אצבעות במפה, רק לעבור את זה, ואנו ביעד, על כביש ביירות דמשק", חשב מנדי לעצמו. הוא ראה את טנק הסמג"ד דני סבוראי, שתפס פיקוד על הגדוד במקומו של המג"ד, מתחיל לנוע ראשון בדרך הצרה, אל תוך המיתחם, וכל הטור בעקבותיו. "ואז אני רואה את מעופו, האיטי להחריד, של הסאגר, והתבייתותו על המטרה", מספר מנדי. "הטנק של דני 'חוטף' בין התובה לצריח ונעצר. מיד אחריו הבזקים של ה-RPG, הפוגעים אף הם בצריח. "מסתבר שהקומנדו המובחר של הסורים – הפיג' קומנדו שכב חמש שעות בין חגווי הסלע, לא הרים את הראש, 
 
 
 
וברגע שהטנק של דגניה נכנס למיתחם וחטף פגיעה, כל הטור נעצר. המטרה של הסורים היתה 'לדפוק' את הטנק הראשון, את הטנק האחרון, ואז, כשכל השיירה לכודה ואין לה דרך מנוסה – פשוט לטווח את כולה", מציין מנדי. באחד מתיאוריו את הקרב כתב מנדי: "מכאן ואילך – מהומת אלוקים. רק ה'יציאות' ניראות, מנק"ל ועד טילים מונחים וטילי כתף, ללא זיהוי חיילי אוייב, המחופרים היטב, בנקיקי הסלע". מנדי צעק ללוחמי הנגמ"ש שלו לקפוץ החוצה. הללו זינקו מהכלי לצד ימין של הדרך, זאת כיון שהסורים ירו מצד שמאל ממרומי 'המסולעת'. הצנחנים תפסו מחסה מאחורי התלולית שלצידי הדרך, והשיבו אש אל מקורות הירי המשוערים. "לא ראינו חיילי אויב. רק יציאות של נותבים, RPG וסאגרים. אי אפשר היה לזהות את מקורות האש", נזכר מנדי. "לפתע אני מזהה דמות רצה מולי, כמוכת אמוק, אוחזת באפודי ומנערת אותי בחוזקה: 'תציל אותם, הם נשרפים!'. זה היה שמואל דגניה, שנחלץ בכוחות עצמו מתא הנהג ללא פגע". באותה שניה צפו במוחו של מנדי הבזקי זכרונות קשים ומרים מהקרב על עין זחלתא. כבר אז החליט כי לא עוד. בפעם הבאה, אם תהיה, אעבור סוג של 'היטהרות', והכאה על חטא על שנעשה, או לא נעשה, בקרב הקודם". כך בפשטות. מתוך אותה תחושת נחישות פתח מנדי בריצה אל הטנק, "ממוקד מטרה, בטירוף חושים", הוא מתאר. "וכשאני שוכב על הצריח, אני רואה את צילו המאיים של הסאגר, החולף כחצי מטר מעל ראשי ונוחת אי שם בצמחיה שמעבר לציר. רואה בעיני רוחי, אל מול עיני, את ארבעת חברי בעין זחלתא הנופלים על משמרתם בזה אחר זה, ולא פוחד יותר".
 
מנדי נכנס לצריח, מלווה בצליל המתכתי של הנק"ל, הפוגע בפלדת הטנק. בפנים – הכל שחור, מלא עשן. צרחת המערכת ההידראולית של הטנק, ברקע, כעין מוסיקת רקע לחיזיון אפוקליפטי. "שתי דמויות בפנים: רמי מזרחי, הטען-קשר, צמוד, חצי כורע, אל דופן שמאל, פלג גופו האמצעי פגוע קשות. אני לא מזהה כל תנועה אצלו". קובי קינר, התותחן, שוכב על גבו, שרוף כולו, מעורפל. "איש גדול מידות, הקובי הזה. לא יודע מאין אזרתי כוחות להרימו. למזלי, הוא בהכרה חלקית, וכשאני מרים אותו מרצפת הטנק ודוחף אותו כלפי מעלה, אני מרגיש שהוא עוזר לי מעט בשארית כוחותיו. ובל נשכח שגם אלוקים איתי… "אני משכיב את קובי על צריח הטנק, האש לא פוסקת, אף לא לרגע. "החבר'ה מהמחלקה רואים אותנו גולשים מהצריח, אל התובה והשרשראות, ואל הקרקע. משכיבים את קובי על האלונקה. השיחים בוערים סביב. החובש גוזר לו את הסרבל".
 
פתאום קובי הורה למנדי: "יש פין בשרשרת השעון, שלוף אותו ותוריד לי את השעון". מנדי היה המום: "הוא שרוף כולו, איך הוא שולט במצב?", חשב. ואז ראה מנדי את השם הרשום על הדיסקית: "יעקב קינר". קינר? השם הזה נשמע לו מוכר. מהיכן הוא זוכר אותו, לעזאזל? מהיכן? אלא שבסערת הקרב, אין זמן למחשבות. בייחוד שדגניה רץ אליו שוב כשהוא זועק: "אבל יש בפנים עוד שניים!" "אחד מת", מילמל מנדי לעצמו, "אך היכן הרביעי בצוות?" "הטען מת", מילמל מנדי לעצמו, "אבל איפה הרביעי בצוות? היכן המפקד?" מנדי רץ וטיפס שוב על הטנק. נדמה היה לו, שהאש לכיוונו שככה מעט. או שאולי הוא פשוט 'התרגל' לתופת. "נכנסתי שוב אל הצריח", הוא נזכר. "ניגשתי לרמי, הטען-קשר. בדקתי אותו, הפעם מקרוב. היה ברור לי למעלה מל ספק כי עם פציעה שכזו, בפלג גוף אמצעי, אין לו שום סיכוי לשרוד. אבל איפה הרביעי? הצריח היה צר מלהסתיר עוד מישהו, המערכת ההידראולית המשיכה לצרוח ברקע. בדיעבד, הסתבר, כי מעוצמת הפגיעה הראשונה של הסאגר, עף הסמג"ד דני סבוראי אל מחוץ לטנק, ומשם חילץ את עצמו, פצוע. 
 
 
לימים סיפר, שחזר לטנק, עלה עליו, וכיסה לדגניה הנהג את הפריסקופים, דרכם רואה הנהג את שסביבו, על מנת שדגניה יעצור את הטנק. שמואל דגניה כיום: "אני לא זוכר דבר כזה. לא ראיתי דבר כזה. איך הוא היה יכול להסתיר את הפריסקופים? אבל כך הוא טוען"… מנדי ירד מהטנק. קובי פונה כבר לנגמ"ש התאג"ד. הצנחנים כבר החלו להסתער על ה'מסולעת'. לשיריון כבר לא היה הרבה מה לעשות. הכיבוש הרגלי במעלה ה'מסולעת' היה מפרך, אך למרבה המזל וההשגחה העליונה הסתיים ללא נפגעים. מנדי נותר מוטרד. השם "יעקב קינר' המשיך לצלצל לו מוכר. "מהיכן אני מכיר את שמו?". בשום אופן לא הצליח להיזכר. רק כעבור שעות, כשתם הקרב ומנדי כבר נכנס לרגיעה יחסית, הוא נזכר: קובי היה אחיה של צילה, עימה היה ביחסי חברות קרובים באותם ימים. השניים הכירו כשצילה קינר (כיום חיון) היתה בשירות לאומי בקרית ארבע. פעם אחת, היום כבר מותר לספר, לקח אותה מנדי לסיור בביירות. "את קובי זכיתי להכיר רק מאותו אירוע, ומאז אנו ידידים קרובים. במהלך המלחמה ביקרתי אותו בביה"ח רמב"ם, ובאותה ההזדמנות ביקרתי גם את דני סבוראי, שהיה פצוע בינוני. ברבות הימים קובי קינר ואנוכי אף הפכנו לשכנים באותו בית בפתח תקווה, במשך כ-20 שנה, ואף הקפדנו ללכת יחדיו ברגל בכל מוצאי שבת, מבלי להזכיר את אותם האירועים מאותה המלחמה ולו גם במילה אחת", מספר מנדי.
דרכיהם של דגניה ומנדי לא הצטלבו. משך 34 שנים הם לא נפגשו. למעשה, כלל לא הכירו זה את זה. שמואל דגניה סיפר את סיפורו בהזדמנויות רבות. מנדי מעולם לא סיפר את סיפורו באותו קרב. המשימה הזו, עבורו, היתה כבדה מנשוא. עד שהשנה הגיעה בתו רותם, לגיל בת מצווה. אחיה התאום, יותם, ייכנס אי"ה השנה בעול מצוות. בבית הספר הטילו על התאומים להכין עבודות על המשפחה ושורשיה, והם התחילו לשאול שאלות. 
 
מנדי, שכל השנים נמנע מלחשוף בפומבי את הסיפור, נכנע ונענה לבקשות לספר את סיפורו לראשונה בערב יום הזיכרון האחרון, בקידוש בבית הכנסת 'נצח שלמה', בכפר גנים בפ"ת, בו התפלל בעבר. השמועה עשתה לה כנפיים וחברים ביקשו שיחזור על סיפורו גם בבית הכנסת 'רננים' בו הוא מתפלל כעת, בכפר גנים ג' בפ"ת. מנדי סיפר את סיפורו בפעם השניה, ופרק מטען כבד ואת כל תחושות ליבו, על הפעם הראשונה שנמנע מלרוץ להציל את חבריו, ועל הפעם השניה ב'מסולעת' שקפץ את תוך הטנק הפגוע ללא פחד, כמעין 'כפרה' על השיתוק שאחז בו בפעם הראשונה, בעין זחלתא. "באותו אירוע היה ארז אבישי, חבר קהילה שלי, בביהכנ"ס 'רננים', שהוא גם חבר של שמואל דגניה, מהישיבה ברמת גן", נזכר מנדי. "כששמע אבישי שהזכרתי את השם 'שמואל דגניה', חשב לעצמו: 'שילוב של שם פרטי ושם משפחה שכזה איננו נפוץ במיוחד'. הוא ניגש אלי ואמר: אמרת שמואל דגניה? אני מכיר אחד עם שם כזה". ארז שלח את המיסרון לדגניה. שמואל דגניה התקשר אל מנדי. השניים נפגשו באירוע של הזמר שוואקי, והתחבקו ממושכות. מאז התהדק ביניהם הקשר החברתי. "אני מרגיש כאילו מצאתי את האח האבוד שלי, האח הגיבור שלי", מסכם שמואל דגניה. הפגשתי את השניים שוב בשבוע שעבר, לצורך כתבה זו. "סגירת המעגל", מסכם מנדי, "נעשתה מבחינתי רק בביתו של חגי הוברמן באלקנה, שם נפתחו אלבומי מלחמה, שהיו בבוידם אצל הורי במשך 34 שנה. פשוט, לא הייתי מסוגל לגעת בהם במשך כל אותה תקופה. דגניה הביא עימו לפגישה את תמונת הטנק הפגוע בשלוש פגיעות, תמונה אותה ראיתי לראשונה. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הרגשתי כמי שהסיר מעל כתפיו מעמסה כבדה מנשוא. הסכר נפרץ. "דגניה ואנוכי קבענו פגישה משותפת עם קובי קינר בחג חנוכה זה, עם כל משפחותינו העניפות: 'המושיע', הנהג, התותחן, המפקד שייעדר ממיפגש זה, והטען קשר, שייעדר ממיפגש זה, ומחיינו לנצח, ה' יקום דמו".