מכל מבט ומכל זווית – ממרכזה של כרזה קרועה, מסדק בקיר, מכתם צבע מקרי, או אפילו מקקי של ציפור חולפת (סליחה על הדימוי), עולה זרם בלתי פוסק של מראות, דמויות ונופים. אני מנסה להתנער מהם, לחזור למציאות המתחייבת. לרוב אני מצליח, אך לעיתים מראות מסוימים פורצים את המחסומים שהצבתי, וכבזק מהיר כופים את עצמם עליי ולא מרפים. אני מתעלם, דוחה, ורק כאשר אני נכנע, אני ניגש אל האובייקט, לעיתים זעיר בגודלו, ומצלם אותו במכשיר הנייד. ומכאן מתחיל התהליך הבלתי נמנע של היצירה: מהיר, דוחק, ולא תמיד נעים (שוב סליחה על הכנות). נחמתי היא שבדרך כלל אני אוהב את התוצאה הסופית, וחוזר ומתבונן בה שוב ושוב, אך אין בי יכולת לשחזר את תהליך היצירה…
